אהרון מוסקוביץ ז"ל

קורות חיים

בנם של רוזיקה ונתן. נולד בשנת תש"ז (1947) ברומניה, אח צעיר לפלוריאן.

אהרון גדל והתחנך ברומניה. נער רגיש וטוב לב, ניחן בכישרון מוזיקלי ולמד מספר שנים בקונסרבטוריון נגינה על כינור.

כשהיה בן שש-עשרה עלתה המשפחה ארצה והתיישבה ביישוב רכסים שבאזור חיפה. בשל רצונו העז להתאקלם באופן המיטבי וללמוד את השפה העברית עבר ללמוד בפנימייה צבאית. השתלבותו בלימודים ובחיי החברה הייתה טובה בזכות לאופיו הנעים ולגישתו האופטימית.

בהגיעו לגיל גיוס הוצב לשירות בחיל התותחנים והשתייך לצוות התחזוקה של תותחים במחנה עמנואל (ג'וליס) ליד אשקלון. סיים שירות חובה בדרגת סמל.

לאחר שחרורו מצה"ל השתלב בעבודה ברפא"ל (הרשות לפיתוח אמצעי לחימה). חוכמתו הרבה, סקרנותו, ראייתו המערכתית ויכולותיו הטכניות המצוינות הביאו אותו להצטיין בתפקידים השונים שביצע, לאורך השנים התקדם למשרות בכירות בארגון. סיפרו אוהביו: "אהרון היה מהחמישייה המובילה ברפא"ל בתחום הכיול, איש עבודה של פעם".

בשנת 1969 נישא לעדנה, אותה הכיר שנתיים קודם לכן במסיבה. השניים חלקו זוגיות אוהבת ונהנו לבלות יחד. הם הקימו ביתם בקריית מוצקין, ונולדו להם שני ילדים - אבישי ואודי. היה בן זוג מדהים ואיש משפחה מסור, אב מפנק ונאמן. תיארה אותו עדנה: "איש אהוב, אמפתי, אדם של עשייה. ידע לעשות הכול בבית, בנה ועבד בעבודות נגרות, הדבר היחיד שהוא לא אהב זה לשטוף את האוטו". הוסיף אודי בנו: "אבא תמיד היה מאחורי הקלעים, מסדר ומארגן הכול שיהיה על הצד הטוב ביותר".

במרוצת השנים חלה במחלה קשה והחל לעבור טיפולים למיגורה. התמודדותו עם קשיי המחלה ומכאוביה הייתה מעוררת השראה, הפגין אופטימיות ושמר על חיוך, הקפיד להיות מעורב בחיי משפחתו ומיעט להתלונן. סיפר חברו מנחם: "לא אוכל לשכוח את החיוך ולחיצת היד החמה בכל מפגש בינינו. תמיד נתת לי את התחושה של האדם החשוב בחייך... למרות שסבלת, בכל פעם נפעמתי איך תמיד חייכת וכיצד התמודדת בלי להתלונן על הכאבים".

בשעות הפנאי וההפוגות מהטיפולים השתדל לנהל חיי שגרה, נהנה לטייל ולאכול במסעדות, לצפות בטלוויזיה, בעיקר במשחקי כדורגל ולשחק במחשב.

זכה להפוך סב, ונהנה לבלות ולשחק עם נכדתו, הוקיר את הזמן איתה.

בשנותיו האחרונות טופל בביתו, נתמך בבני משפחתו ובחברו הקרוב.

אהרון מוסקוביץ נפטר ביום ה' בשבט תשע"ג (15.1.2013). בן שישים וחמש בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין נהריה-כברי. הותיר אחריו אישה, שני בנים, נכדה ואח.

על מצבתו כתבו אוהביו: "זכרך לא ימוש מלבנו לעד".

ספדה לו עדנה אשתו: "אהרונצ'יק שלי היקר, אחרי שנגמר הבכי מעל קברך, חוזרת אני אל הבית שלנו, תוהה ולא מבינה. מסתובבת בין החדרים ושואלת - אתה כאן? בין המיטה, הספה, השולחן - ים זיכרונות של שנים, אחד ועוד אחד, ושניים ועוד שניים. כל מה שרצינו משמיים הורדת לנו. אתה חג סביבי כמו ענן טהור לבן, מסתכל לתוך נשמתי הבוכה, ואני תוהה, לא מבינה איך זה שאתה אינך. לא הבטחנו עד מאה ועשרים, רצינו רק עוד כמה שנים.

היית לנו עמוד האש ההולך בראש המחנה, נותרנו ללא קול וללא מענה. בכל ביקור ממך אני מבקשת להמשיך, לשרוד, לא להיות נואשת וזה קשה. מתקשרת אוטומטית לרפאל ופתאום נזכרת שאין מענה... לא נשכח אותך לנצח".

אודי בנו ספד לו: "אבא, אני רוצה להגיד לך תודה על שהיית סלע איתן עבור כל המשפחה, תמיד שם בשבילנו, תומך, אוהב וגם נותן ביקורת כשצריך...

אני זוכר את החיוך שלך ועדיין לא מעכל שאתה לא איתנו, שאני לא יכול להרים את הטלפון ולשמוע את הקול שלך מהצד השני, להגיע בימי שישי בצהריים לריח הנקניק, הדג המלוח והאיקרה שהיו הארוחה שלפני הארוחה...

אבא, תודה על דברים שהקנית לי בעודך בחיים, אתה חסר לי יותר ממה שאני יכול ומבין כרגע. לאט לאט זה יותר ויותר מציאותי שאתה לא איתנו יותר. אני אוהב אותך אבא ומתגעגע אליך".

חברו מנחם ספד לו: "אהרון בגלל המופנמות של שנינו והצניעות הרבה שלך, רק לאחרונה זכיתי לראות את ההפסד הגדול של כולנו, של איש מקסים, עניו וצנוע שנותן לכל מי שבא איתו במגע את ההרגשה הטובה ביותר...

אהרון, אין אומרים שבחו של אדם בפניו וחבל. רק שבחים בפי עליך וקצרה היריעה מלספר וכל המוסיף גורע.

עומדים אנחנו פה ולא מאמינים, זה פשוט לא ייתכן שלא אזכה לראות את החיוך הצנוע שלך המקרין את הנשמה הטובה האצורה בך. היה שלום ולא נשכח חבר יקר".