בנימה של תחנונים בקשני: "אמא תשלימי, זאת מלחמה". קשה לי להשלים. על כל קרבן שנפל בכיתי כאילו היה זה בני. תמיד היה מרגיעני: "אמא, ראה תראי שהקרבנות לא יפלו חינם; תהיה לנו מדינה חפשית, אנו ננצח". אמנם נצחנו אבל משה'לה שלי ושכמותו לא זכו.
משה'לה נולד בחיפה, ובחיפה נפל, - באותו רחוב ממש בו נולד עשרים שנה לפני כן.
זוכרת אני כיצד היה מלווה אותי בימי חג לבית הכנסת כשכיפה קטנה מעטירה את ראשו הזהוב. ואני הייתי נוהגת להתקשט מתוך שמחה וגאוה על בני המוצלח. הוא היה כל תקותי, אושרי וגאותי.
יומיים לפני פסח (תש"ח) בא הביתה לכמה רגעים. בקשתיו שישתדל להסב עמנו ל"סדר". "אמא, אנא הביני אותי", אמר, "איך אוכל לעזוב אנשים בעמדות ולהסב אתכם לסדר? הן זה בלתי אפשרי". והבינותיו. באותם הרגעים ניבא לי לבי שחייו בסכנה והסכמתי לכל ובלבד שישאר אתנו בחיים. הוא הלך, ולא ראיתי פניו עוד. בערב פסח נפרדנו ממנו בבית העלמין לעולמים. נפרדנו ממנו ומחבריו שנפלו על שחרורה של חיפה.
לפני שנאספו אל עמם עוד ראיתם, את משה'לה ויט' חבריו, במועדון החייל ברחוב ירושלים שבהדר הכרמל. הם שכבו עטופי סדינים לבנים כשרגליהם והנעלים המסומרות מזדקרות החוצה. דום שכבו ודרוכים כבמסדר.תהיינה נשמותיהם הטהורות צרורות בחיי האומה שלמענה נלחמו והקריבו חייהם הצעירים.
אמו